בחדר חשמל סטטי. אני שקט. מחזיק את הנשימה. אשה מבוהלת מולי, בפאניקה. מאחוריה משהו מתגנב, לאט. לאט. צעד אחרי צעד. החדר חשוך. אלו חלקי מפלצת שזזים שם באור העמום? אני מפחד. מכווץ. קשר בבטן. אני מרגיש שזה לא טוב לי, אני רוצה שכל זה יפסיק. למה אני עושה את זה לעצמי? הפה שלי יבש והלב שלי פועם ואני קפוא.
המסך מרצד. אני צופה בסרט ׳מקום שקט׳, אבל יודע שאולי מוטב שאני אפסיק?
ואז אני נזכר. האימונים שלי נדלקים. משהו בהלך רוח הפנימי מסתובב, במקום להפנות את המבט, להסתתר תחת אצבעות, אני מסתקרן. מביט במפלצת האורבת בצללים על המסך. מביט בעורה החלקלק. המתח בכתפיים מתרפה. שרירי הפנים נרגעים. פתאום איפה שהיה לחץ, רצון לברוח, נשימה רדודה ומהירה, קפיאה - פתאום יש סקרנות, פתאום יש פתיחות, פתאום יש הרגעות. ברגע אחד כל החוויה הסתובבה לחלוטין. אני מופתע. המהירות בה החוויה השתנתה היתה שבריר של רגע. רגע של הזכרות לפנות אל עבר מה שאני מפחד ממנו, במקום לברוח ממנו ורק לרצות שזה כבר יפסיק.
סרט אימה כתרגול בפניה אל תוך הפחד.
זה מה שהתרגול עושה.
זה נראה כאילו זה שלו שם בפנים לא? הקלישאה של אדם יושב בעיניים עצומות, מהמהם לעצמו בעונג מושלם - מתרגל מדיטציה. אז לא.
זה לפעמים סערת חרא שם בפנים. כל הפחדים הכי גדולים. כעסים. נזכרים בכל מה שרצינו לעשות היום ושכחנו. שעמום. הכל מהכל. ושוב, ושוב, ואז שוב, מסכימים לזה להיות. רואים מה קיים, מסכימים לזה להיות, מתקרבים לזה, מתבוננים בזה. פונים אל תוך הקושי. כי הוא גם ככה שם. היא גם ככה שם. המפלצת. אז למה כבר לא להתידד איתה. להסתקרן ממנה. לראות איך היא באמת. היא עדיין שם, אבל פתאום חצי מהקושי - הרצון שלא מרפה לברוח והמתח וכל השיט הזה - זה נרגע. וזה המון לא?