1. אני חושב שצריך לקרוא ליום הזכרון 'יום הגבר'
2. אם יום האשה הוא יום של העצמה, יום הגבר חוגג את הידיעה הנסתרת והאפלה שכל גבר ישראלי יודע: 'יכול להיות שבכל רגע נתון אקרא להשתתף באלימות. להרוג ו/או להיהרג'.
3. אנחנו חיים עם זה, בין אם אנחנו יודעים את זה או לא. אתן בטח שלא יודעות את זה. אולי נדמה לך שאנחנו בטיול רגיל ונינוח, בעצם אנחנו במשחק השרדות מוזר. גבר זר מתקרב יכול להדליק בתוכנו מחשבה: 'הנה מקל שאני יכול להרים אם הוא יתקוף. כמה שרירי הזרוע שלו חזקים? אני יוכל לכופף לו את היד עם הסכין?'. זו מחשבה כלכך מהירה וחדה שבדרך כלל היא חותכת דרך המחשבות בלי שאני אפילו שם לב לחתך המדמם.
4. את אחיין שלי, למשל, לא תתפסו יושב עם הגב לכניסה של מסעדה. זה נראה שהוא מנשנש צ'יפס, אבל הוא בעצם מעריך סיכונים, חולש על החדר. ספר לי את הטראומה שלך ואספר לך באיזו יחידה היית.
5. אצלי ימי הזכרון זורמים בין 2 גדות: אריאל ואלכס. לגבי אלכס: אני בכלל לא בטוח שהוא מת. בכל זאת עברו 20 שנה. משהו במוח שלי לחש לי אתמול 'אולי אתה מתבלבל'? הזוי. זה מרגיש כלכך לא מציאותי שהמוח שלי מתחיל להכניס את זה לקטגוריית הדמיון.
6. יש לי מערכת יחסים משונה עם המוות של אלצ'קו. הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שאני קצת חייב לו. אני שברתי את הרגל, ויצאתי מהצוות, ואלכס נהרג בתפקיד שאני הייתי אמור למלא. גם פה אני מדמיין, או שזה באמת נכון הזכרון הזה? הוא מת במקומי?
7. הגדה השניה היא אריאל. הוא התאבד בצבא. אני לא בטוח שאפילו מותר לי להגיד, או לחשוב את זה. לא ככה דברו על זה כשהודיעו לנו. הייתי בטירונות כשהמפקדת קראה לי לשיחת הטלפון, והשאירה אותי לבד. הפכתי את השולחן בזעם כששמעתי מה קרה ואני עדיין זוכר - זה היה נשמע כמו ירייה. אני זוכר אותה רצה חזרה עם מבט מבועת, חוששת..שאולי..גם אני… ואולי אני טועה והוא לא התאבד. ואם אני אומר פה משהו לא נכון אני מצטער, אמא של אריאל.
8. "על כל ארבעה שנהרגו ביידי אוייבינו, אנו הרגנו לפחות אחד משלנו (רשלנות ואש כוחותינו) והיינו שותפים להתאבדותם של עוד שישה מכוחותינו. אם נאחד את המתאבדים עם אלה שאנו הורגים בעצמינו נקבל שעל כל ישראלי שנרצח ביידי אוייבי ישראל, לפחות שניים מתים ללא שום גורם טרור או ערבי כזה או אחר". (מתוך תחקיר של אישתון מ2012 https://eishton.wordpress.com/2012/04/26/memorial2012/)
9. אתמול כשחשבתי את כל המחשבות האלו כעסתי, ממש. רעדתי, קצת. חשבתי על הטיפשות והמיותרות של כל הסכסוך, על זה שאנחנו חושבים שאין ברירה, על התעתוע הזה האשלייה המיותרת הזאת שכולנו "חיים" בתוכה. וכשכעסתי חשבתי על זה שהכעס הזה הוא הסכנה, הוא מה שהורג ורוצח ומכין מטענים ודוחף סכינים וטוען קליעים ומקלל נהגים. ושאני מפחד מהכעס הזה. אבל, גם כמה כוח יש בו. וחשבתי שמי שלא מפחד מהכעס הזה - זה דווקא 'הסתומים'. ככה. זו המילה שעלתה לי בתוך הכעס. הסתומים שנותנים לכעס להתפרע לשנאה. להם אין מחשבות שהכעס הוא סכנה. ואנחנו משאירים את העצמה של הזעם בידיים הלא נכונות.
10. ושאולי מה שצריך - זה יותר גברים כועסים טובים. יום הגבר שמח.
