top of page

1. אני חושב שצריך לקרוא ליום הזכרון 'יום הגבר'

2. אם יום האשה הוא יום של העצמה, יום הגבר חוגג את הידיעה הנסתרת והאפלה שכל גבר ישראלי יודע: 'יכול להיות שבכל רגע נתון אקרא להשתתף באלימות. להרוג ו/או להיהרג'.

3. אנחנו חיים עם זה, בין אם אנחנו יודעים את זה או לא. אתן בטח שלא יודעות את זה. אולי נדמה לך שאנחנו בטיול רגיל ונינוח, בעצם אנחנו במשחק השרדות מוזר. גבר זר מתקרב יכול להדליק בתוכנו מחשבה: 'הנה מקל שאני יכול להרים אם הוא יתקוף. כמה שרירי הזרוע שלו חזקים? אני יוכל לכופף לו את היד עם הסכין?'. זו מחשבה כלכך מהירה וחדה שבדרך כלל היא חותכת דרך המחשבות בלי שאני אפילו שם לב לחתך המדמם.

4. את אחיין שלי, למשל, לא תתפסו יושב עם הגב לכניסה של מסעדה. זה נראה שהוא מנשנש צ'יפס, אבל הוא בעצם מעריך סיכונים, חולש על החדר. ספר לי את הטראומה שלך ואספר לך באיזו יחידה היית.

5. אצלי ימי הזכרון זורמים בין 2 גדות: אריאל ואלכס. לגבי אלכס: אני בכלל לא בטוח שהוא מת. בכל זאת עברו 20 שנה. משהו במוח שלי לחש לי אתמול 'אולי אתה מתבלבל'? הזוי. זה מרגיש כלכך לא מציאותי שהמוח שלי מתחיל להכניס את זה לקטגוריית הדמיון.

6. יש לי מערכת יחסים משונה עם המוות של אלצ'קו. הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שאני קצת חייב לו. אני שברתי את הרגל, ויצאתי מהצוות, ואלכס נהרג בתפקיד שאני הייתי אמור למלא. גם פה אני מדמיין, או שזה באמת נכון הזכרון הזה? הוא מת במקומי?

7. הגדה השניה היא אריאל. הוא התאבד בצבא. אני לא בטוח שאפילו מותר לי להגיד, או לחשוב את זה. לא ככה דברו על זה כשהודיעו לנו. הייתי בטירונות כשהמפקדת קראה לי לשיחת הטלפון, והשאירה אותי לבד. הפכתי את השולחן בזעם כששמעתי מה קרה ואני עדיין זוכר - זה היה נשמע כמו ירייה. אני זוכר אותה רצה חזרה עם מבט מבועת, חוששת..שאולי..גם אני… ואולי אני טועה והוא לא התאבד. ואם אני אומר פה משהו לא נכון אני מצטער, אמא של אריאל.

8. "על כל ארבעה שנהרגו ביידי אוייבינו, אנו הרגנו לפחות אחד משלנו (רשלנות ואש כוחותינו) והיינו שותפים להתאבדותם של עוד שישה מכוחותינו. אם נאחד את המתאבדים עם אלה שאנו הורגים בעצמינו נקבל שעל כל ישראלי שנרצח ביידי אוייבי ישראל, לפחות שניים מתים ללא שום גורם טרור או ערבי כזה או אחר". (מתוך תחקיר של אישתון מ2012 https://eishton.wordpress.com/2012/04/26/memorial2012/)

9. אתמול כשחשבתי את כל המחשבות האלו כעסתי, ממש. רעדתי, קצת. חשבתי על הטיפשות והמיותרות של כל הסכסוך, על זה שאנחנו חושבים שאין ברירה, על התעתוע הזה האשלייה המיותרת הזאת שכולנו "חיים" בתוכה. וכשכעסתי חשבתי על זה שהכעס הזה הוא הסכנה, הוא מה שהורג ורוצח ומכין מטענים ודוחף סכינים וטוען קליעים ומקלל נהגים. ושאני מפחד מהכעס הזה. אבל, גם כמה כוח יש בו. וחשבתי שמי שלא מפחד מהכעס הזה - זה דווקא 'הסתומים'. ככה. זו המילה שעלתה לי בתוך הכעס. הסתומים שנותנים לכעס להתפרע לשנאה. להם אין מחשבות שהכעס הוא סכנה. ואנחנו משאירים את העצמה של הזעם בידיים הלא נכונות.

10. ושאולי מה שצריך - זה יותר גברים כועסים טובים. יום הגבר שמח.



יש מוות של דמות בדיונית שממש התאבלתםן עליה?


בשבילי זה הרגע הזה עם הסוס של אטריו בביצת העצב. זה רגע די אכזרי. זוכרים איך זה עובד בסרט? הביצה משרה עצב על כל מי שעובר בתוכה, אבל מי שנשאב לתוך העצבות, הביצה לוקחת אותו ומטביעה אותו לנצח. מזכיר משהו, לא?


לי לפחות זה מזכיר דכאון. רגש שטבע מתחת לפני השטח, משאיר רק סוג של 'כלום' שטורף הכל. אוכל חלקים מחייך כמו הסופה שאוכלת לאט לאט את ארץ פנטזיה. דכאון מותיר אותנו בלי יכולת לדמיין מצב אחר. שואב אותנו לתוך האשלייה ש'הכלום' הזה הוא בעצם הכל. איזו אשלייה שוברת לב.


ההפוך על הפוך כאן, זה שדווקא הפחד מלחוות את העצב, הכעס, העלבון, הבושה, הטראומה, שברון הלב, האכזבה והיאוש מהחיים - דווקא הפחד הזה הוא שיוצר את הדכאון. כלכך קשה לנו להפגש עם העצב שאנחנו מוצאים את הפתרון שהכי נכון לאותו רגע ומטביעים אותו בביצה של כהות חושים. זה אולי עובד לרגע, לחודש, לשנה. ובטח זה היה חכם לזמנו, הדבר היחידי שאפשר לנו להמשיך. אבל מתישהו המשקל הזה שואב אותנו למטה.

מה שהתחיל בלא להרגיש עצב הופך ללא להרגיש כלום, ובו זמנית להרגיש הכל הרבה יותר מדי. הבעיה שאם תנסו לעקוף את הביצה היא תטביע אתכם במוקדם או במאוחר, ואם תכנסו לתוכה כלכך עמוק שתשכחו שיש עוד מלבדה -תלכו לאיבוד בתוכה.



הדרך היחידה מחוץ לביצת העצב? לצערי, הדרך החוצה עוברת דרכה. להכנס לביצה, לדשדש שם בבוץ, לכאוב. להתלכלך. להתאבל. להמשיך ללכת. זה איזון עדין.


חוזר לשאלה של ההתחלה: יש מוות של דמות בדיונית שממש התאבלתםן עליה? היום בדיעבד, מביניםות מה נגע בכםן ככה במוות של הדמות הזו?

הקלטה של מפגש הזום על 'לבודהה שוב כואב הגב' על כאב/כאב כרוני-ותרגול מיינדפולנס ודהרמה, בין הפיזיותרפיסט המומחה לכאב שביט אנוש לבין אביב נוימן מורה המדיטציה והמטפל.

הוידאו מתחיל ונגמר עם 2 מדיטציות לחקירה והתמודדות עם כאב, ובין לבין לב ההרצאה.


נשמח שהשיחה הזו תגיע לכל מי שיוכל ותוכל להעזר בה.

אם את.ה מכיר.ה מישהו.י שסובל.ת מכאב פיזי, או עובד.ת במקצועות הטיפול,

לחצו כאן ושלחו את ההרצאה לעד 5 א.נשים

 🙏



sdfkhsdkfjhsdfhjk_edited_edited.png

איך להיות מבוגר ?

בלוג מאת אביב נוימן

מיינדפולנס דהרמה דכאון חרדה

bottom of page