1. תלמיד סיפר לי על ה'בסדר החדש'.
2. "מה נשמע?" "בסדר, בהתחשב…"
3. יש את ה'בסדר' של לפני המלחמה, ויש את זה של עכשיו. אי אפשר להגיד 'טוב', כי באמת לא טוב. אחרי כל שעה שלא חושבים על זה, יש דקירה בבטן על כל המשפחות שלא יכולות להפסיק לחשוב על זה לשניה.
4. בסוף כל צחוק יש היזכרות על חטוף בעזה, בסוף כל חיוך יש חייל מת.
יותר מזה, יש אשמה. כל רגע שאני לא זוכר את המלחמה מרגיש כמו בגידה. כל רגע בו אני חי, הוא על חשבון מישהו שמת. זה נקרא אשמת ניצולים.
5. אבל האמת, שרציתי להגיד משהו אחר. לפני חודש עברנו לגור בקפריסין. וזה קשה להגיד, אשמת מהגרים.
6.התחלנו לתכנן את המעבר לפני המלחמה, עוד לפני ההתחלה של ניסיון ההפיכה המשפטית. ופתאום מלחמה, ופתאום מגיעים האישורים, ופתאום אנחנו גרים על הר בין עיזים ועורבים. ורוב יומי אני עסוק בלחצות בולי עץ עם גרזן, לגזום עצים, לאסוף עם הבת שלי תולעים ושבלולים. אנחנו בונים פה איזה אי של שפיות, יבנה, נווה מדבר, באר מים צוננים בלב יער עולה בלהבות. דבר ראשון לעצמנו. ואז אולי גם נתחיל להזמין אתכםן.
8. אני לא יודע מה אני רוצה באמת להגיד פה. חוץ מזה שכשאני מספר את זה למישהו שטוב לנו פה, לפעמים אני נחנק מדמעות כשאומרים "זה ממש משמח לשמוע שטוב לכם".
9. אין פריוויליגיה בתקופה כזו לא להכיר ברגעים של טוב, לצד הכאב. הנירוונה והסמסארה הם לא בלעדיים, הזוועה והיופי לא מבטלות זה את זה, וזה לא משחק סכום אפס של האושר האנושי. רגעים של טוב הם מצרך נדיר מדי כרגע.
10. ראיתי לפני כמה ימים שריפה מעבר להרים. התקשרתי למכבי האש, ובזמן שאני מדבר איתם קשת פרצה במלוא הדרה בדיוק מעל העשן המיתמר.
