נגיד שיש לך אישיות.

1. נגיד שיש לך אופניים. אתה לא מת עליהן, אבל אלו האופניים שלך. קיבלת אותן כילד ומאז הן איתך.

2. כל פעם שמתפנצ'ר גלגל אתה מחליף אותו. כך גם כשהכסא מתבלה, הברקסים והכידון, עד שבעצם כל חלק באופניים כבר הוחלף. האם אלו עדיין אותן אופניים שאתה מכיר כלכך טוב?

3. ונגיד שפתאום אתה רואה בקבוצת הווטסאפ של השכונה שהרגע נגנבו אופניים! אבל לא כתוב איזה אופניים. הלב שלך מתכווץ, אתה כועס ודואג, מתפלל שזה לא האופניים שלך.

4. כמה דקות אחר כך מגיעה הודעה נוספת ולהקלתך אלו לא האופניים שלך. כל הבעסה והחרדה והכעס נעלמים כלא היו. אז כנראה שהבעיה היא לא זה שאופניים נגנבו. אלא שהאופניים *שלך* נגנבו.

5. הבעיה היא לא ש*יש חרדה*, אלא ש*לך* יש חרדה.

6. ונגיד שיש לך אישיות. אתה לא מת עליה, אבל זו האישיות שלך. קיבלת אותה כילד ומאז היא אתה.

7. אבל אם נתבונן בעצמנו בכנות, נראה שאין כזה דבר 'אישיות'. הגלגלים והכידון הוחלפו כבר מאה פעם. גם המחשבות, הרגשות, הזכרונות, כל התאים בגוף.

8. אז אם אין דבר כזה 'אני' מי זה, אתם בטח תשאלו (ובצדק) שכלכך חרא לו בחיים?

9. יש סיפור זן על שני זקנים שרואים אשה זקנה מנסה לחצות את הנהר. אחד שם אותה על גבו, מעביר אותה את הנהר, חוזר אל חברו והם ממשיכים בדרכם. שעה עוברת והבחור השני אומר: "אני לא מבין למה העברת אותה" הבחור הראשון עונה "אני הורדתי אותה מגבי כבר לפני שעה, אתה עדיין סוחב אותה".

10. כשאני מדמיין את עצמי זקן וחכם אני מדמיין מישהו שפשוט כבר לא סוחב את האישיות הכבדה שלו על גבו.