'גלויות' - טיול לאי בודד

רוני ואני יצאנו לטיול צייד לוייתנים. אלו לא לוויתני ענק, יותר כמו דולפינים, ככה אמרו לנו. הרכב ששכרנו נוסע לכיוון הנמל בו מחכה סירת הצייד וככל שאנחנו מתקרבים אני פחות מבין למה בכלל אנחנו עושים את זה. הרכב עובר ליד מזח, עליו פרושות שורות של גוויות לווייתני-הדולפין האלו. זה ממשיך כך קילומטרים רבים. הרכב עובר על מהמורה בכביש שמעירה אותי.

רוני ישנה לצידי. אנחנו על אוטובוס שחוצה את קמבודיה לכיוון הים בדרום. הדרך מלאה מהמורות ואני מתעורר שוב ושוב מחלומות עצובים כמו זה על ציד הלוויתנים. כל פעם שאני מתעורר חולפים מול עיני הפקוחות מצידי הדרך טונות על גבי טונות של חומרי בנייה, בקבוקים, שקיות, זבל. בני אדם בפחונים, מתחת גגות של פלסטיק קרוע, נושמים את הזיהום שהאוטובוס שלנו מעשן עליהם. גם זה ממשיך כך קילומטרים רבים, מאות, אלפים. תצוגה מבעיתה של אחורי הקלעים של תרבות ה"צמיחה" הקפיטליסטית האינסופית.

ואנחנו המערביים, חולפים לרגע. מפזרים מאחורינו שביל דולרים ופחמן דו חמצני שנודף מהאוטובוסים שלנו, מהמטוסים, ממנועי המזגן שמקררים את החדר ומחממים את העיירות שאנחנו מתארחים בהן. העיר הגדולה שעזבנו על גבי האוטובוס שלנו הייתה דווקא יפהפיה; אוכל מושלם, מתוק וחריף ועשיר וחכם, מבושל בידיים קשישות של נשים מצחקקות עם עיניים סבלניות. קרקס של נערים ונערות מבתים חסרי כל שלמדו שנים בבית ספר חינמי לאומנויות, השאירו את לבנו פועם לקצב המוזיקה החיה שנגנו, רועד מהאקרובטיקה האווירית, ומלא השראה מההחלטיות שהעיפה אותן מחיי הסבל אל אוויר התקוות הממריאות.

אבל ברחוב הראשי של העיר שעזבנו, 'Bar-Street', אחורי הקלעים בקדמת הבמה; מערביים מזדקנים עם ארנקים טפוחים ואחריהם כרוכות קמבודיות דקיקות מחייכות מידי וצעירות מידי. נשים מקומיות שמרמות תיירים לקנות לתינוק שלהן תחליף חלב, רגע אחרכך מזדכות בכסף, עם אחוז לכיס של הסופרמרקט. ילדים מקבצי נדבות. אזהרות מפני זנות של ילדים. סבל וסבל וסבל ועוד סבל. רחוב שלם שמנסה לשרוד.

עזבנו את העיר. המשכנו הלאה על האוטובוס הזה בדרך לסירה שתקח אותנו אל אי. המהמורות בכביש מעירות אותי שוב ושוב, כמו הכאב שמנענע אותי פעם אחר פעם מחלומות היופי הקמבודי אל עומק המציאות. ובקצה נסיעת האוטובוס סירה, ואז עוד סירה. ופתאום הגענו.

את השורות האלו אני כותב, סופסוף, מאי בודד. תמיד אמרנו שאנחנו צריכים למצוא לנו איזה כפר דייגים ולהפסיק לנדוד. והנה מצאנו, מוקף סירות דייג קטנטנות ומתנדנדות, האי הבודד של חלומותינו. בצהריים אנחנו מתהלכים על החוף, בערב נרדמים לצלילי הגלים וריח הקטורת, מתעוררים בבוקר לצלילי המונסון מנגן על עלי העצים כאילו היו קסילופון בקרקס הנערים האבודים. אבל אפילו כאן אנחנו מגלים שסיוטינו נסחפים אל חלומותינו, כשפלסטיק נסחף מרחבי האוקיינוס אל החוף. אומרים לנו כאן שזו בעיה בחופים בכל רחבי אסיה ובכל זאת את השייק פירות אקזוטיים שהזמנתי מגישה ילדה קטנה שעובדת מגיל שעובדים בו רק אם אין ברירה, בכוס חד פעמית וקש פלסטיק ירוקה. גם בכפר הדייגים שלנו אין תרופה, אין מסתור.

משהו בתוכי התקפל, ונשבר. אני מתאבל, כי אני מבין שאין דבר כזה אי בודד. נפרד, מוגן משאר המציאות, חי לבדו. אנחנו מחוברים בזיהום שלנו, במים שלנו, באוויר, בפלסטיק שנסחף עם הגאויות, בעניים שלנו, בפחמן הדו חמצני, בהתחממות הגלובלית. וזה כלכך צורב כי זה לא חייב להיות כך. עד לפני שבריר שניה הבית שלנו לא היה כזה.

כבר חודשים שאנחנו ישנים ביערות, על גדות נהרות קפואים, על שפות ימים ואגמים. מפת הטיול שלנו מנוקדת בסמלים קטנים של אוהל ירוק שמסמן בית לכמה לילות. בית הוא מה שנכנס לתיק גב. בית היא האשה שצועדת לידי. בית הוא איפה שמניחים את הראש, על הנקודה הכי רכה ושטוחה שמוצאים. בית הוא משפחת צבאים שמעירה אותנו בבקרים. הוא קרבות אוויר של עיטים ועורבים מעל ראשנו. הוא להרדם עם מדורה בדמדומים ולהתעורר עם שחר, עוד עטופים בשקי השינה שותים תה. הלב שותה את זה בצמאון, מתמלא. הקצב מאט למהירות צמיחת העשב, והמוח משווה את הווליום לרשרוש העלים.

אנחנו חולקים עם השכנים-לרגע, המטיילים האחרים או המקומיים, את המעט שיש; כמה מעלות של חום מדורה. אנחנו חולקים ארוחות ומילים. אנחנו שומעים מהפקח איך שמורת הטבע שהוא מגן עליה מתדלדלת וגוססת בגלל הטמפרטורות שמטפסות כל שנה. קבוצת חיילים מספרים לנו על ימי חום הכי קיצוניים שזקני העיר זוכרים. דייג מספר לנו על אגמים שכבר לא מתמלאים ואין דגים לאכול. חקלאים מספרים לנו שאין להם עבודה, כי האורז לא צומח בגלל הגשם המתאחר. זוג אוסטרלי צעיר מספר על הקרבות הפוליטיים 'הירוקים' בארצם, ולוחמת חברתית יפנית מספרת לנו על הזיהום של הכור בפוקושימה ושואלת אותנו מה שלום הטבע שלנו. אנחנו חולקים דאגות משותפות. אנחנו חולקים את האהבה שלנו לבית שלנו וגם את האובדן שלו. הכרת התודה שלנו על העולם הירוק והאיטי שבו אנחנו גרים בחודשים האלו, רק מחדדת את האובדן שנסחף אל חופי ההכרה, סופסוף.

את המשבר שבו נמצא הכדור שלנו אנחנו יודעים כבר עשורים, אבל גודל הקטסטרופה כלכך גדולה שאת הפאניקה והעצב שחשתי הדחקתי (ואני מנחש שגם אתם.ן) אל תוך בקבוק והשלכתי אל ים הלא מודע. הייתי צריך את החוזק הנפשי שצמח בתוך כלכך הרבה יופי טבעי, הייתי צריך את מסע עד לאי בודד, כדי שלחופי ההכרה שלי יפלט שוב הבקבוק הזה, ובתוכו מכתב עליו כתוב:

ריפוי עובר דרך כאב

כל עוד אנחנו מדחיקים את הפאניקה הזו על האובדן של אותו "העולם היפה יותר שהלב שלנו יודע שאפשרי"*, מדחיקים את הכאב על הטבע הגוסס, העניים, הילדים שעובדים בזנות, הזוהמה של אינסוף המוצרים המיותרים שאנחנו קונים לרגע ומשליכים לתמיד, ניצול העובדים, הקיצוצים, על פליטות מזהמות שמעלות את הטמפרטורה של העולם שלנו לנקודת רתיחה קטסטרופלית, על הסיוט הקפיטליסטי שבו שורת הרווח היא ערך עליון, והאובדן הקורע לב מכל - אובדן ההבנה של איך כולנו מחוברים ברשת עדינה ומורכבת של תלות הדדית; כל עוד אנחנו מדחיקים את האובדנים האלה, אנחנו מפסידים את הריפוי. כשהתחלנו להרגיש את כל זה, וחלקנו את זה עם אנשים אחרים על הדרך, הבנו שאנחנו לא לבד. אנחנו חולקים את העצב הזה עם אינספור אחרים. אנחנו מחוברים באובדן שלנו. הכאב שאנחנו חשים הוא לא פתולוגי, הזוי, כאב של היפים מחבקי עצים. הוא כאב אמיץ ופקוח עיניים, כאב מציאותי וחריף. זה כאב שמחבר אותנו אל העולם שמקיף אותנו ואחד אל השניה. זה כאב שממנו יכול להתחיל הריפוי שלנו.

*כשם ספרו של צ'ארלס איזנשטיין: The More Beautiful World Our Hearts Know is Possible - Charles Eisenstein