מגיע השלב בקורס מבוא למיינדפולנס שאני מבקש מכולםן להביא תמונה של מישהוי שמעורר.ת בהםן השראה. יש שם זוכות נובל, ספורטאים, מאמנים, אבל הרוב מביאות את אמא. סבתא זה דבר נפוץ. לפעמים מתחבא שם איזה אבא (למה מעט אבות? תמיד עובדה שמפחידה אותי בתור אבא צעיר).
בסבב הן מספרות, לפעמים בדמעות, לפעמים בשמחה, למה הן הביאו את התמונה הזאת. את האיש.ה הזאת.
והכיתה שוקטת. כולם מסתכלים על התמונה שמוקרנת על הקיר בענק, ורואים דרך העיניים של מי שמדברת.
"הוא גידל אותי לבד"
"לא הייתי בלעדיה מי שאני. לא הייתי חיה היום"
"אישה, שחורה, בNASA, בשנות ה60?!"
"חסרת פחד"
"תראו" אני אומר, כשאני מסתכל על הא.נשים בחדר, ורואה את העיניים שדבוקות אל התמונה, "האישה הזאת כבר נפטרה. אבל ההשראה שלה ממשיכה".
תמיד אני מסיים את החלק הזה בלהגיד "אם האדם הזה בחיים שלכםן, עוד חי, תספרו לו שהבאתם אותו כהשראה. אל תשאירו את זה לעצמכן".
הפעם קרה משהו חדש. מישהי אמרה "בואו נצטלם כל הכיתה, ונשלח להם".
אז עברנו תמונה תמונה, וכל הכיתה התאספה מתחת לדמות הענקית (ענקית מכל מיני בחינות) על הקיר. קליק.
מדיטציה נתפסת כדבר בודד. אבל אין דבר הפוך מכך. מדיטציה היא חיבור, להכל. היא הכרה בכך שדברים לא נפרדים, גם לא במוות. הגלים עולים ונעלמים, אבל המים עוד שם. שינוי. איש הופך להשראה לנתינה. אישה הופכת להשראה לחוסר פחד.
בתמונה: Bethany Hamilton שכריש נשך את ידה, שוב רוכבת על גל כחול.
