כמה רגעים הובילו אותי להבין שאני בדכאון קשה, ואני צריך עזרה: הראשון- אני ורוני היינו בטיול בשבילים בקיבוץ, היה רגע אחד שלא הייתי מסוגל לקחת עוד צעד אחד. פשוט. לא. יכול. אפילו. צעד. אחד. עדיין זוכר בדיוק את האבן לידה זה קרה.
השני- כשניסיתי לטעון ׳למה אני צריך לטפל בדכאון אם אני מתרגל ותיק ועובד עם הדכאון כלכך טוב׳, מורתי האהובה רני אמרה בעיניים טובות ״זה נכון, אתה רואה את הדכאון שלך בצלילות גדולה. אבל אתה לא רואה שיש עולם שלם מסביב לדכאון״.
השלישי- כשהאגו התרגולי שלי לחש לי ׳שתרופות זה קיצור דרך׳ גליה המורה האהובה שלי, שגם ליוותה אותי אחרכך אל מחוץ לכוח המשיכה של הדכאון, אמרה לי: ״התרופות הן כמו תבנית של עוגה. אבל אם לא תעשה את העבודה, אם לא תאפה עוגה, אתה נשאר רק עם תבנית״.
אני כאן לצאת מהארון של הדכאון, שלפעמים היציאה ממנו (מהארון, ומהדכאון) יכולה להיות יותר קשה דוקא לאנשים שמתרגלים מיינדפולנס, הולכים על דרך הדהרמה, ובטח ובטח לגברים. גברים הרבה פעמים חווים דכאון סמוי, כזה שאפשר לתפקד איתו שנים, עד שיום אחד, כמו שקרה לי - פשוט כבר אי אפשר.
דכאון זה דבר נפוץ, ונפיץ. זה מעסיק הרבה מאיתנו (מתרגלים.ות ובכלל) ורציתי לתת לזה במה. אז הזמנתי את הפסיכיאטר ומורה הזן עודד ארבל, ואת ד״ר קרן ריינר נוי מנהלת מרכז מיינדפולנס שער הנגב לשיחה בה נוכל לדבר על כל זה. ואתם.ן מוזמנים.ות להגיע. 3.2.22 זום.
