יש מוות של דמות בדיונית שממש התאבלתםן עליה?
בשבילי זה הרגע הזה עם הסוס של אטריו בביצת העצב. זה רגע די אכזרי. זוכרים איך זה עובד בסרט? הביצה משרה עצב על כל מי שעובר בתוכה, אבל מי שנשאב לתוך העצבות, הביצה לוקחת אותו ומטביעה אותו לנצח. מזכיר משהו, לא?
לי לפחות זה מזכיר דכאון. רגש שטבע מתחת לפני השטח, משאיר רק סוג של 'כלום' שטורף הכל. אוכל חלקים מחייך כמו הסופה שאוכלת לאט לאט את ארץ פנטזיה. דכאון מותיר אותנו בלי יכולת לדמיין מצב אחר. שואב אותנו לתוך האשלייה ש'הכלום' הזה הוא בעצם הכל. איזו אשלייה שוברת לב.
ההפוך על הפוך כאן, זה שדווקא הפחד מלחוות את העצב, הכעס, העלבון, הבושה, הטראומה, שברון הלב, האכזבה והיאוש מהחיים - דווקא הפחד הזה הוא שיוצר את הדכאון. כלכך קשה לנו להפגש עם העצב שאנחנו מוצאים את הפתרון שהכי נכון לאותו רגע ומטביעים אותו בביצה של כהות חושים. זה אולי עובד לרגע, לחודש, לשנה. ובטח זה היה חכם לזמנו, הדבר היחידי שאפשר לנו להמשיך. אבל מתישהו המשקל הזה שואב אותנו למטה.
מה שהתחיל בלא להרגיש עצב הופך ללא להרגיש כלום, ובו זמנית להרגיש הכל הרבה יותר מדי. הבעיה שאם תנסו לעקוף את הביצה היא תטביע אתכם במוקדם או במאוחר, ואם תכנסו לתוכה כלכך עמוק שתשכחו שיש עוד מלבדה -תלכו לאיבוד בתוכה.
הדרך היחידה מחוץ לביצת העצב? לצערי, הדרך החוצה עוברת דרכה. להכנס לביצה, לדשדש שם בבוץ, לכאוב. להתלכלך. להתאבל. להמשיך ללכת. זה איזון עדין.
חוזר לשאלה של ההתחלה: יש מוות של דמות בדיונית שממש התאבלתםן עליה? היום בדיעבד, מביניםות מה נגע בכםן ככה במוות של הדמות הזו?