השם האינדיאני שלי היה 'זאב מביט'. אני לא זוכר את השמות של האחרים (Shirah Roth זוכרת?), ואני גם לא בטוח אם כל אחד בחר לעצמו או שבחרנו אחד לשניה, אבל אני זוכר בדיוק איפה ישבנו כשנתנו אחד לשניה שמות אינדיאנים, אז לפני שנים רבות בקצה הישוב.
נזכרתי ברגע הזה לפני כמה ימים כשישבתי בשולחן אוכל לבדי. שאר השולחנות היו מלאים בסועדים.ות. החדר היה שקט לחלוטין וזה היה הגיוני סך הכל, כיוון שהיינו בארוחת הצהריים של ריטריט בשתיקה שהנחתי. משהו בזה שמצאתי את עצמי מביט מהצד בחדר מלא, עם הנחיה שאני נתתי בעצמי ש'אסור' לדבר - השאיר אותי בתחושת בדידות גדולה.
אבל להפתעתי, היתה בבדידות הזו איזו מתיקות. ודווקא בגלל שהיינו כל אחד עטוף בשתיקתו - דווקא בגלל זה יכולתי לשים לב למתיקות הזו. ודווקא בגלל שישבתי לבד - יכולתי לשים לב שאני מתגעגע. יכולתי לשים לב לכמיהה להיות עם א.נשים, בשיחה, בצחוק, ביחד.
זה מה שבאמת הפתיע אותי. כי השם הזה 'זאב מביט' היה לי פעם מדויק. החברים.ות שנתנו לי אותו קלעו במדויק (או שזה הייתי אני שבחרתי?) תמיד הלבד הרגיש לי אם לא מנחם, אז לפחות נוח ומוגן. להיות זאב בודד, שמביט מהצד - זה היה
חלק מההגדרה העצמית שלי. ופתאום בלב הארוחה, בלב הריטריט, בלב השתיקה, אי שם בצפון ישראל, משהו בהגדרה הזו התנער כמו חיית פרא רטובה, ברגע המגדל הזה שבניתי כל חיי קרס, והבנתי שאולי זה כבר לא אני. זה כבר לא שלי. כבר לא עצמי. היתה לי כמיהה פשוטה ולא מתאמצת להיות חלק מהלהקה. חייכתי לעצמי על הגילוי הזה, שם, יושב לבדי.
כמו שהתאים בגוף שלנו כל הזמן מתחלפים אבל עדיין אנחנו חושבים שאנחנו באותו גוף, ככה הנפש משתנה לגמרי משנה לשנה ומרגע לרגע - ולמרות זאת כמה פעמים שמענו ש"אי אפשר להשתנות"? כמה פעמים אמרנו את זה לעצמנו ביאוש? 'אני' זה דבר שמורכב מאינסוף דברים אחרים, משתנה כל רגע, מתפוגג ונעלם ומתחדש, והאמת שאי אפשר *שלא* להשתנות.
בגלל זה חשוב לשבת לפעמים בכיסא אחר בכיתה, לרדת מהשביל המוכר, לחקור מערה חשוכה, לצאת לריטריט, להכנס לטיול בטבע האנושי. כי מה שאנחנו קוראים לו "אני" - הוא פשוט השבילים שאנחנו בוחרים ללכת בהם שוב ושוב, מתוך הרגל.
ואולי היום, רק להיום, יש לי כבר שם אינדיאני אחר.
**
**
פעם חשבתי כוכב בודד הוא אני ידעתי לזהור רק כשחושך היה לי ביתי והנה אנחנו מאירי כמו איזה מזל צמודים כמו רגע לפני המפץ בחלל
איך לא חשבתי על זה כבר בהתחלה? כשמתחילים מהסוף הקהל הופך ללהקה ושמעתי שיש לכם משהו בראש מחופף אז הקמנו מהומה והקמנו מחנה משותף