בשיעור האחרון שלימדתי מיסטלו אותי. לא כביטוי, הייתי מסטול. התלמידות האהובות שלי במסלול הנטורופתיה למדו על צמח ג'מנמנה, ברגע שטיפה ממנו נוגעת בלשון חוש הטעם נעלם. אם אוכלים אחר כך משהו מתוק זה לא מורגש. הציעו לי לטעום כמה טיפות והסכמתי בחדווה של שיעור אחרון. מיד הרגשתי מסוחרר, תחושה משונה בלשון, הדופק עלה, מרגיש כמו חרדה. הכיתה מלאה, הסטודנטיות ישובות - והמורה מסטול.
וברגע הזה כל מה שאני מלמד - עומד במבחן. 'כל מי ש*אתה*', כך אומר לי קול בראש, 'עומד במבחן'. 'כל מה שאתה מלמד זה יציבות ואיזון ואתה הולך להתפרק עכשיו בהתקף חרדה, מסטול, בושה למקצוע, נלעג? מה הסכמת לנסות טיפה עכשיו?!' אומר לי הקול.
נשימה עמוקה ואני מחייך אליו: חבר, זה לא ככה. מה שאתה עושה עכשיו זה מה שנקרא 'עריצות הרוחניות'. ה'רוחניות' שמסרסת את הפשטות האנושית להיות.
הסתכלתי עליהן ואמרתי "אני מסטול. אני מסוחרר. הטיפות כנראה השפיעו עליי. הלב שלי דופק מהר". הכיתה מסתכלת עליי, אני מניח על הפנים חיוך עדין ויד על החזה וממשיך:
"אני אומר לעצמי שאני חייב להיות מורה טוב! להרשים אתכן. זה שיעור אחרון! אני אומר לעצמי שאפשר להעמיד פנים ואתן לא תשימו לב, אני יכול לשים מסכה ברגע הזה - אבל זה בדיוק הפוך ממה שאני רוצה ללמד".
החיבור שמעניין אותי כתלמיד ומורה הוא מקום המפגש בין הפרא לאדם. במקום בו הפראיות שלנו צומחת לכל החלקים שלנו יש מקום. במקום הזה מותר להיות מורה גרוע, אדם לא מושלם, כועס, מבולבל, חרד, אנושי. ואת הדבר הזה - את כל זה - אפשר לפגוש בחמלה ויציבות ואנושיות עמוקה. פרא - אדם.
אני אומר להן בדיוק את זה. בפשטות, כמו שזה. הלב האט. השיעור המשיך, למרות שתחושת הטעם בלשון עוד לא חזרה.
*בתמונה - Teachers Anonymous. מורי מדיטציה עם בעיית התמסטלות ;)