top of page

עץ משפחה

על הגב הבת שלי, אשתי צועדת לידי. משפחה. לכיוונינו צועדת על השביל המדברי משפחה אחרת. בלי להניד תא אפור המוח אומר לי 'אני לא אוהב אותם'. 'אנחנו' ו'הם'. הם חולפים אותנו, מחליפים מבטים רציניים, זרים.


מעל פני הקרקע אנחנו עצים, כל אחד בודד בגפו. מתחת לאדמה היבשה שורשים משתרגים, נוגעים, רשת של פטריות מחליפות סוכרים וחומרים מזינים. עץ אחד מזהיר עץ אחר בצד השני של היער על כנימה שאוכלת אותו אומר לו 'תתכונן'. הנה ברוש, לבדו מול אש ומים. הנה ברוש, לבדו עד השמיים. אבל בתוכו עשוי הוא מגשם שירד עליו ושמש שזורחת עליו וציפור שהטילה את הזרע שממנו צמח. וההורים של הציפור, ועץ אחר שהם כיננו עליו כשהיא בקעה. מעל פני הקרקע נפרדים, בעומק - מחוברים ברשת אינסופית.


אני נזכר ברגעים הראשונים במפגש עם כל קבוצה חדשה שאני מלמד.

אני מסתכל סביב על הפנים החדשות שמחליפות מבטים רציניים, נבוכים, זרים.

תמיד ברגע הזה בשיעור הראשון שלנו אני אומר "אני אוהב את הרגע הזה של ההתחלה, כי יש בו משהו מתעתע. אנחנו יושבים עכשיו חבורת זרים, במבוכה, בחשש. באשלייה של נפרדות. אבל אני יודע, כי כבר לימדתי כמה קורסים כאלה וכבר חייתי כמה שנים בעולם הזה, שבעוד חודשיים אנחנו נהיה כולנו חברים". הכיתה בדרך כלל קצת מחייכת ברגע הזה.


למשפחה הבאה שתעבור מולנו על השביל המדברי, כנראה כבר אחייך חיוך קצת יותר פורח.





תגובות


bottom of page