גם זה יעבור

1. האגרול היה שמנוני במידה שאני אוהב - מאוד. בזמן שהתענגתי עליו אלי (כבר בת 2.7) שפכה על עצמה מים. כנראה. הכתם היה כמעט בלתי נראה. אבל בתי, כמוני, רגישה למגע והיא ניסתה בתסכול לקלף מעצמה את החולצה "החולצה רטובה!".

כעבור כמה רגעים היא פתאום הפסיקה לנסות להוריד ואמרה בחיוך ענק: "אניצ'ה!".

2. יחפה, היא תמיד יחפה. מדי פעם היא עוצרת, מתכופפת אל השביל, אוספת באצבעות עדינות קוץ ומשליכה אותו לצד הדרך "אבא, קוץ מניאק!" היא אומרת בשמחת אין קץ על הזיהוי המוקדם.

3. אבל לפעמים הזיהוי כושל ואני מחבק אותה כשהיא בוכה מאיזה קוץ או נפילה כואבת במיוחד ואומר לה "מותר לבכות, סטיקי-רייס שלי" (זה היא המציאה לי את הכינוי אבל גנבתי). ואחר-כך מוסיף "זה יעבור ממי, בסוף הכל עובר. הכל חולף. אניצ'ה".

4. אניצ'ה - ארעיות (בשפתו של הבודהה)

כל התופעות ארעיות ואינן קבועות. היקום כולו מצוי בתנועה, בתהליך של שינוי מתמיד. גם במה שנדמה כקבוע במבט שטחי, חלות תמורות לאורך זמן. דבר אינו נשאר לנצח, הכל חולף ביקום הפיזי צמחים גדלים וקמלים, אוקיינוסים הופכים למדבריות, ואפילו גופים אסטרונומיים עצומים בחלל מתגבשים ונמוגים ללא הרף. כמו כן, גם עולמם הפנימי של בני האדם מצוי בזרימה מתמדת. רגשות, מחשבות, תחושות, זיכרונות - כולם מופיעים ונעלמים בזה אחר זה מרגע הלידה ועד המוות. (ויקיפדיה) או בקיצור: גם זה יעבור.

5. יש לילות שכשמתעוררים מהם, מבינים בבטן מלאת בחילה, שזה לא היה סיוט. זו תחושה כלכך גדולה, כלכך בלתי נתפסת, כלכך שומטת אדמה, שהמוח מסרב להאמין שזה אמיתי ומקטלג את זה כחלום רע. רק ששוב ושוב המציאות מוכיחה אחרת. וכשזה מרגיש שהמציאות היא סיוט שלא נגמר, משהו בך חייב להרדם.

6. לפעמים רוני אומרת שאני לא שם. שאני עוזב אותה בעודי נוכח. ואני יכול להתערב עם עצמי שמקדים לזה רגע שמרגיש גדול עליי. כמו פיוז שקופץ כשהעומס הרגשי מאיים לשרוף את המערכת, ומה שנותר אחרכך הוא ניתוק מבורך. הנפש קולטת מהר את הטריק, ולאט לאט עם כל סימן בחילה או מצוקה הנפש מורידה את השאלטר.

7. וכך, גבירותיי ומדחיקיי, נולד ניתוק.

8. מנגנון הגנה שהתחיל ככוונה טובה של הנפש, יכול להפוך לכך שאנחנו פשוט לא שם שעות. חודשים. חיים.

9. לפני כמה לילות היה לי לילה כזה. והאמת, שגם עכשיו כשאני רק נזכר בלילה הזה, סימני הניתוק הזה פה מרחפים ממש מעל ראשי, שמרחף מעל אצבעותיי המתקתקות. אבל אני כבר למדתי דבר או שניים בחיי. ואני יודע שכדי להיות אתכן, כדי לגעת בכם, כדי לתת לכם.ן לחוש אותי, אני צריך מצד אחד לא להתעלם ממנו, ומצד שני לא להכנע לו. לא לעצור, ולא לטבוע.

10. אז אני כאן, כותב, נותן לתחושות המהממות לסחרר את ראשי, לקצר לי את הנשימה, מרגיש את הערפל מתגנב - אך נשאר מחובר. נושם. נשאר. מתבונן בו משתנה, חולף. נזכר בבתי מפסיקה לקלף מעצמה חולצה לא נעימה ואומרת בחיוך: "אניצ'ה".