​

​

 

קווים מנחים

​

חברות

Flight Fight Freeze Friendship

זה הדבר שיכול להיות הכי מועיל 

אם משאב חברתי לא עובד נכנס לפריז - הוא שיוצר את המצבים הפוסט טראומטים

אנחנו לא רוצים להכנס לפריז, ונכנס לפייט (התנדבות וכו יכול להכנס לשם) 

 

סבלנות היא לא מיינד-סט  של 'מה יצא לי בסוף אם אחכה בסבלנות' - אלא סבלנות מה נדרש ממני ברגע הזה, איך אני מקשיב לרגע הזה ונענה לו. 

 

אופאיה (לינק) - אומנות הסיוע של הבודהה מעולמות החכמה והחמלה. החכמה היא השדה בלתי הנגמר של האפשרויות ואיך אני מביא את זה בחמלה למה שצריך כרגע. 

האם לדחוף לספר את הסיפור, או להיות עם מה שעכשיו? לשאול את עצמנו 'מה איכות הסיפור? האם זה מערבולת שהוא לא באמת שם?' האם יש ערך לספר אותו? ריפריימינג, הבניה קוגנטיבית.

לשאול מה חשוב ברגע הזה, באמת להקשיב. מחזיקים בראש את הפרוטוקול אבל מקשיבים עמוק למה צריך. 

 

התערבויות

 

דע את הסבל את תומו (אמת ראשונה) 

דע אותו עד כמה שאתה יכול לשאת אותו כרגע. איך אפשר להגיד לאדם שחווה כאב בלתי נתפס לחוות את הכאב עד תומו? בהמשך טיפול אמיתי חייב לחצות דרך הכאב, גם אם זה לא יהיה עכשיו. סבלנות! יכול להיות שזה לא יהיה עכשיו. 

טראומה נראית כמו מערבולת שמנסה להשאב להגיד הכל הכל שוב ושוב. זה לא דע את הסבל. 

 

התערבות חד/דו פעמית

נהיה עם הבנאדם במה שהוא עסוק כרגע, לא לנסות לטפל בכל האירוע. במפגש כזה אני רוצה לתת 2 דברים:

1. תחושה שאפשר לגעת בדברים, לא לפתור לא לרפא אבל לגעת זה אפילו אפשרי ושתהיה נשימה ושקט

2. עיניים טובות. טראומה שנעשו על ידיד אנשים הם הטראומות הכי קשות, להזכיר לבנאדם בנוכחות שלנו זכרון שיש גם חמלה ושקט.

​

התקרקעות (מדיטציה בסוף הדף)

סידור המנח של תחילת מדיטציה, אמירה למערכת הנוירולוגית שהכל בסדר ולכן אפשר אפשר לפגוש את כל מה שעולה. דרך הגוף אנחנו אומרים למערכת הנוירולוגית שהכל בסדר)

"כלכך חשוב לי לשמוע את הסיפור, אבל זה בסדר שקצת קצת נתקרקע ואז נמשיך את הסיפור?" אגן, רגליים, ידיים, זקיפה, נשימה (תלוי אם היא מוסתת או לא, אם צריך נשימה 4-6 4 הכנסה 6 הוצאה, לספור בקול רם בשביל האדם. הנשימה בקול עבודה עם עצב הוואגוס, זה לפעמים מצחיק ילדים ומעלה חיוך למבוגרים). ואז לשאול אם "רוצה לחזור לספר?" 

 

ביס קטן של לגעת בסיפור, של ליצור נרטיב קוהרנטי כרונולוגי, ואז להתקרקע, כך שוב ושוב. 

אם ניתן לכאב הבלתי נסבל להיות אני יודעת שהוא יחלוף. "את שמה לב שהיה גל נורא נורא גדול של עצב? אבל את שמה לב שהוא עבר? הוא עוד מעט יגיע שוב אבל את שמה לב שיש את הגליות הזאת"? בתהומות העצב חשים כאילו זה לעולם לא יחלוף וזה עוזר למצוא תקווה. 

​

יש מקום נוח בגוף? מקום שהוא לא מופעל. יש בנו את המקום הזה גם בתוך סבל גדול.

 

מעבר מדאגה ל Mettha (מעבר מדאגה לברכה)

דאגה היא איכות שמצמצמת את התודעה. אנחנו לא מפונים מעצמנו בתוך דאגה. לשאול האם אפשר להפוך את הדאגה לתפילה, ברכה? 

מה עושה מטא? זה לוקח אותנו מעצמנו למישהו אחר, אני מפונה מעצמי ועסוק באחר, זה עושה משהו אחר בקשר בינינו. כשדואגים לנו מאוד אנחנו צריכים לטפל בבנאדם הדואג, שמים עלינו כובד של דאגה (סיפור על אמא שאמרה לחייל באמצע התקפה "אתה חזק אתה יכול אתה מתמודד" במקום לקרוס לדאגה). 

"בוא נראה מה קורה אם נהפוך את דבר שהכי מדאיג אותך לברכה? בוא נהפוך לברכה את הדבר ממנו אתם מפחדים: 'אני מאחלת לך שתחזור בשלום בגוף ובנפש'"

 

הדאגה לא מועילה, היא מצמצמת את הקשב היא מכווצת, אם היא הייתה מועילה אז בואו נעשה את זה. ולכן אפשר לבדוק את האפשרות לשחרר אותה.

 

השתמשות במטא בצורה יותר רחבה במקרים של מוות, כמובן לא מתאים בכל מצב: טבע בודהה הוא לא הגוף שלנו, הוא רק חלק אבל לא הכל. אנחנו בית מלון אינסופי הגוף שלנו הוא רק חדר. אפשר להשתמש במטא לכולם, כולל מתים. 

 

לתת רשות ונורמליזציה לאדם שדואגים לו מדי ולכן לא רוצה לשתף.

 

ברכות מטא (להפוך לברכה מאוד אישית) בטחון ושלום, ביראות, שהתודעה תהיה רחבה וצלולה והלב יהיה פתוח.

 

כעס, זעם, פחד, אשמה, דאגה: לכל רגש יש רשות להיות, כמובן. אפשר לתת רגע להיות עם הדבר למי שזה מתאים, זה יותר קל לעשות את זה כשאנחנו ביחד והאדם לא לבד. נראה איפה הוא בגוף ניתן לו מקום, אולי תהיה טרנפורמציה מעצמו, ואז אפשר להציע להפוך את הדאגה לברכה. לפעמים דאגה היא הרגלית, בתוך משבר זה לא נכון לצלול לזה ולהיות עם זה לחלוטין. לשים לב למה הרגשות האלו אומרים לנו, לקחת את מה שהם אומרים, ואז להפסיק לטפח אותם.

​

מדיטצייה מוקלטת